הפריפריה הישראלית החלה דרכה בדמות עיירות פיתוח משפחתיות, בה כולם מכירים את כולם, יורדים למרכז לקניות, קפה, שיח עם השכנים. המרכז העירוני היה לב ליבה של העיירה וסביבו שקקו החיים.
עם השנים צמחו עיירות הפריפריה, והפכו לערים, בתהליך הזה התרוקן המרכז העירוני ששימש לב העיר לטובת השכונות החדשות והמרכזים המסחריים (כדוגמת מרכזי ביג) והפך לעזובה. חנויות סגורות, הומלסים, חנויות מוזנחות שמוכרות שירותים שחלף זמנם ובעיקר אוכלוסיית עולים חדשים/ותיקים בגילאי הפנסיה שמחוסר מוצא נשארו במרכז העירוני המתפורר בתקווה להרוויח את מנת לחמם היומית.
טיול בעולם בערים קטנות, ערי פריפריה, מגלה תמונה אחרת של מרכז עירוני מטופח ושוקק חיים ששומר על מקומו כלב העיר.
במהלך כשנתיים תיעדתי את מרכזי הערים באשקלון, שדרות, נתיבות, אופקים, קריית מלאכי וקריית גת. תיעוד זה מעלה מציאות כואבת של הזנחה ואיבוד זהות במקומות שיכלו להיות אבן שואבת.
קשה שלא לראות בתמונות אלה עדות למצבה של החברה הישראלית בכללותה, המשקיעה את מרצה בטיפוח חיצוני, בגדילה והתרחבות על חשבון המהות, המרכז ונכסי עבר.
© כל הזכויות שמורות – אדוה קפלן דרור